פסק-דין בתיק ע"א 10859/07

השופט א' גרוניס:

1.            ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), בגדרו נקבע כי בין המערערת למשיב נכרת הסכם מחייב למכירת חלקת מקרקעין.

רקע עובדתי

2.            המערערת, חברה קדישא, היא בעלת חלקת מקרקעין הנמצאת בסמוך לבית העלמין קריית שאול (להלן - החלקה). ביום 29.6.03 פרסמה המערערת בעיתון מודעה בה היא מזמינה רוכשים פוטנציאליים להציע הצעות לרכישת החלקה (להלן - ההזמנה). בהזמנה נקבע מועד להגשת הצעות לרכישת החלקה. כן נקבע, כי יש לצרף להצעה שיק בנקאי או ערבות בנקאית בגובה 10% מסכום ההצעה. לפי לשון ההזמנה המערערת אינה אחראית למצב החלקה והיא תימכר כפי שהיא ("as is"). עוד נקבע, כי המערערת אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר וכי היא שומרת לעצמה את הזכות לנהל משא ומתן עם כל אחד מהמציעים. ביום 22.7.03 הגיש המשיב, עם שניים מאחיו, הצעה לרכישת החלקה בסכום של 800,000 דולר. להצעה צורף שיק בנקאי בגובה 10% מההצעה. עם פתיחת תיבת ההצעות נתברר, כי בנוסף להצעת המשיב התקבלה הצעה נוספת בסך 590,000 דולר. ביום 30.7.03 קיימה וועדת המכרזים של המערערת דיון בו הוחלט לקבל את הצעת המשיב. זאת, בתנאי שהמשיב ישא בתשלום המיסים ותשלומי החובה החלים על העסקה, למעט מס שבח. הודעה בדבר החלטה זו ככל הנראה הועברה למשיב בשיחת טלפון. ביום 31.7.03 אישר המשיב את הסכמתו לתנאי זה וביקש כי השיק הבנקאי אשר צורף לבקשה יופקד על-ידי המערערת.

3.            המחלוקת בין הצדדים במקרה דנא נסובה סביב השאלה האם נכרת חוזה למכר החלקה. לפיכך, יש לפרט מעט אודות מהלך העניינים מרגע שניתנה הודעה למשיב בדבר זכיית הצעתו ועד להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי. ביום 31.7.03 אישר המשיב, כאמור, את הסכמתו לשאת בתשלומי החובה הכרוכים בעסקה. באותו יום נשלח מכתב מטעם עורך דינו של המשיב, עמי בן יעקב (להלן - בן יעקב), המציין כי נחה דעתו שהעסקה בין הצדדים "סגורה". באותו מכתב אף צוין, כי למשיב נמסר שעל החלקה נמצא דייר, אשר יפונה באחריות המערערת (להלן - הדייר). כבר עתה יצוין, כי על החלקה אכן מתגורר דייר אשר שכר את הקרקע מהמערערת. בין המערערת לבין הדייר התנהל הליך משפטי אשר הסתיים בהסכם לו ניתן תוקף של פסק דין. על-פי ההסכם, הדייר הוא בעל זכות סירוב ראשונה במקרה בו תרצה המערערת למכור את החלקה. עם זאת, יצוין כבר עתה כי לשיטת המערערת, הפר הדייר את הסכם הפשרה ולכן ניתן לפנותו באופן מיידי. כאמור, כבר ביום 31.7.03 ידע בן יעקב על קיומו של הדייר. לצד זאת יוער, כי נוסח הסכם הפשרה בין המערערת לדייר הועבר אל המשיב רק ביום 11.8.03.

4.            ביום 4.8.03 שלח בן יעקב טיוטת הסכם מטעם המשיב. יוער, כי בראש העמוד נרשם "מסמך לעיון ולמו"מ בלבד ללא כל תוקף מחייב". כן נכתב בפתח הטיוטה כי הצעתו של המשיב אושרה על-ידי המערערת וכי הוא הזוכה במכרז. סעיף 4 לטיוטה קבע, כי "המוכר מתחייב לגרום לפינוי המקרקעין, על חשבונו, תוך תקופה שלא תעלה על 6 חודשים ממועד חתימת הסכם זה" [ההדגשה שלי - א.ג.]. בתגובה, ביום 10.8.03 שלח עורך דינה של המערערת, מרדכי רז (להלן - רז), מכתב אליו מצורפת טיוטת הסכם. באותו מכתב צוין כי במכתבו של בן יעקב מיום 31.7.03 נפלו אי-דיוקים, אך אלו לא פורטו. בטיוטת ההסכם שנשלחה מטעמו של רז נכתב בסעיף ה"הואיל" השלישי כדלקמן: "והואיל וע"פי החלטת וועדת המכרזים של המוכרת, אושרה הצעתו של הקונה, וכי בכפוף להגעת הצדדים להסכמה על תנאי הסכם זה הוא יוכל לרכוש את המקרקעין מהמוכרת [ההדגשה שלי - א.ג.]". אשר לפינויו של הדייר קבע סעיף 3.3 לטיוטה, כי עלות הפינוי תוטל על הקונה. בתגובה, ביום 11.8.03 נשלחה טיוטה נוספת מטעמו של בן יעקב. בטיוטה זו, אשר אף היא נשאה את הכותרת "מסמך לעיון ולמו"מ בלבד", קיבל בן יעקב את האמור ב"הואיל" השלישי בטיוטה שנשלחה מטעם רז. לעומת זאת, לא קיבל בן יעקב את השינוי לפיו עלויות פינוי הדייר יוטלו על הקונה. בנוסף, בטיוטות של כל אחד מהצדדים הופיעו תנאי תשלום שונים. הכוונה היא, שכל אחד מהצדדים חילק את תשלום התמורה לסכומים שונים שישולמו במועדים שונים. ביום 14.8.03 נשלחה טיוטה נוספת מטעמו של בן יעקב. בטיוטה זו, שינה בן יעקב את ההסדר הנוגע לפינוי הדייר, כך שהמערערת היא שתנהל את הליכי הפינוי, באמצעות עורכי דינו של המשיב. בן יעקב אף קיבל את מועדי התשלום שנקבעו על-ידי רז. טיוטה זו הייתה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים, ללא שנתקבלה תגובת המערערת לה.

5.            במקביל, עקב אירועים הקשורים כנראה לגילויים שונים של המערערת ביחס לשווי החלקה, החליטה היא להקפיא את הליכי ההתקשרות בחוזה מול המשיב. בינתיים התברר, כי שיק הערבות אשר צורף להצעת המשיב הופקד. רז טען, כי הפקדה זו בוצעה בטעות והציע להשיב את הסכום למשיב. בן יעקב, בשמו של המשיב, סרב לקבל חזרה את השיק, אך בסופו של דבר הסכים להפקדתו בחשבון נאמנות. ביום 30.10.03 הודיע בא-כוחה של המערערת לבא-כוח המשיב, כי הנהלת המערערת החליטה להשהות את הליכי מכירת החלקה. על רקע זה, הגיש המשיב ביום 23.11.03 לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו נכרת הסכם מחייב בינו לבין המערערת. המערערת, מצידה, טענה כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים וכי ככל שנכרת חוזה כזה הרי שניתן לבטלו בשל פגמים שנפלו בכריתה. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.            בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה לסעד הצהרתי שהגיש המשיב, תוך שקבע שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב למכירת החלקה. בית המשפט המחוזי קבע, כי מועד כריתת החוזה הוא המועד בו הודיעה המערערת למשיב על כך שהצעתו זכתה במכרז. נקבע, כי התנהגות הצדדים במועד זה ואף לאחריו מלמדת על גמירת דעת ברורה להתקשר בחוזה. בית המשפט המחוזי אמנם התייחס לכך שבאותו מועד לא הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים על כלל פרטי העסקה, אך מצא כי עיקר הפרטים המהותיים - זיהוי הנכס, התמורה והנשיאה בתשלומי מיסים - כבר סוכמו. בית המשפט המחוזי קבע, כי פרטים נוספים, כגון תנאי ומועדי התשלום, ניתנים להשלמה על בסיס הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים. כן נקבע, כי ניתן להשלים את המחלוקת באשר לנשיאה בעלויות של פינוי הדייר. זאת, על סמך הצהרת בא-כוח המשיב במהלך הדיון כי הוא מוכן לקחת על עצמו את התשלומים הנוגעים לפינויו של הדייר. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי דרישת הכתב בעסקת מקרקעין מתקיימת במקרה דנא באמצעות אסופת מסמכים. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט המחוזי, כי תנאי העסקה יהיו כמפורט בהצעת המשיב, הודעתו מיום 31.7.03 בדבר תשלומי החובה, הטיוטה מיום 14.8.03 וכן הצהרתו של בא-כוח המשיב בזמן ההליך. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת בדבר פגם בכריתה, ומצא כי יש להורות על אכיפת החוזה. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

דיון

7.            המקרה שלפנינו מחייב הכרעה בשאלה מרכזית אחת - האם בין הצדדים נכרת חוזה מחייב למכר החלקה? לטעמי התשובה על כך היא בשלילה. אין מחלוקת, כי בין הצדדים לא נחתם כל הסכם כתוב למכירת החלקה. ואולם, אף בהיעדרו של מסמך חתום אחד ייתכנו מקרים בהם יוכר קיומו של חוזה בין הצדדים. לצורך כך, יש לבחון האם בבחינת מכלול התנהלות הצדדים ניתן להצביע על מועד בו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול (סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים)). באותו מועד של כריתת החוזה, שהינו מועד מובחן ברצף האירועים, אף צריכות להתקיים דרישות גמירת הדעת והמסוימות (ראו, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה 52 (2001)). לטעמי, בחינת נסיבות העניין אינה מאפשרת לעמוד על מועד מובחן בזמן בו התקיימו, בו זמנית, כלל הדרישות הנזכרות. אכן, יש הטוענים כי הניסיון לעמוד על רגע מסוים כרגע בו נכרת חוזה אינו תואם את מציאות החיים. זאת, שהרי ההתקשרות החוזית מאופיינת בדרך כלל ברצף של מגעים בין הצדדים, במסגרתם מגובשת ההסכמה החוזית (למשל, הלה קרן דיני חוזים מפרספקטיבה פמיניסטית 147-137, 153-151 (2004)). ואולם, ההכרה בכך שההתקשרות החוזית היא מורכבת יותר מאשר התיאור הסכמטי המופיע בחוק החוזים אינה מייתרת את הצורך בעמידה על מועד מסוים בו נכרת החוזה. היא אף אינה מחייבת כי היחסים הקודמים לרגע הכריתה לא יוגנו על-ידי כללים משפטיים. כך למשל, סעיף 12 לחוק החוזים, המחיל את עקרון תום הלב על ניהול משא ומתן, מקנה סעד גם במקרים בהם לא נכרת חוזה (ראו בהקשר זה, גבריאלה שלו דיני חוזים החלק הכללי 145-143 (2005) (להלן - שלו)). כמו כן, לצורך איתור רגע כריתת החוזה ניתן להתייחס למכלול התנהלות הצדדים במהלך המשא ומתן לגיבוש תנאי החוזה ואף לאחרי הכריתה. ואולם, יש להצביע על מועד אחד בזמן בו נתגבש החוזה. במקרה דנא, כפי שיפורט להלן, בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי והשתלשלות האירועים מלמדת כי לא ניתן להצביע על מועד כזה.

8.            כאמור, בענייננו פרסמה המערערת מודעה בעיתון ובה היא מזמינה מציעים פוטנציאליים לרכוש את הקרקע. כלומר, המערערת נקטה בהליך של מכרז למכירת הקרקע. בית המשפט המחוזי קבע, כי המועד בו נכרת החוזה בין הצדדים הוא המועד בו הודיעה המערערת למשיב על זכייתה של הצעתו. אכן, מקובל לומר שפרסום מטעם עורך המכרז מהווה הזמנה להציע הצעות, הקונים הפוטנציאליים מציעים הצעות ואילו הודעת המזמין בדבר זכייתו של מציע זה או אחר מהווה את הקיבול (ראו, ע"א 431/82 חסיד נ' פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ, פ"ד לט(4) 451, 455 (1985)). כבכל קשר חוזי, על ההצעה והקיבול לעמוד בתנאים של גמירת דעת ומסוימות. תנאים אלה מתקיימים, בדרך כלל, ללא קושי מיוחד במקרים בהם להזמנה להציע הצעות מצורף נוסח נספח של חוזה המכרז. החוזה הנספח כולל את תנאי העסקה המהותיים, כך שדי בהצעה ובהודעה על זכייה על מנת שייכרת חוזה. ואולם, ישנם מקרים בהם לא ניתן לראות בהודעת הזכייה משום קיבול המעיד על כריתתו של חוזה. כך למשל, הכירה הפסיקה במקרים בהם נדרש אישור של ההסכם על-ידי גורם מסוים אצל מזמין המכרז או מקרים בהם נדרשים פרטים נוספים (ראו, ע"א 5042/96 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743 (1999); עע"ם 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ (לא פורסם, 9.9.2003)). לטעמי, אף בענייננו לא ניתן לראות במועד מתן הודעת הזכייה את מועד כריתת החוזה. ראשית, יש ליתן את הדעת לכך שבמסגרת הודעת הזכייה לא קיבלה המערערת את הצעת המשיב כלשונה. אלא, הוסיפה תנאי הנוגע לנשיאת הקונה בתשלומי החובה הכרוכים בעסקה. במובן זה, ניתן לראות בהודעת הזכייה משום הצעה חדשה ואילו הודעת המשיב בדבר קבלת התנאי היא המהווה את הקיבול.

9.            שנית, נסיבות המקרה מלמדות לטעמי שבמועד ההודעה הזכייה לא גמרו שני הצדדים דעתם להתקשר בחוזה. אמנם, מן התכתובות שהחליפו ביניהם הצדדים בזמן אמת ניכר, כי המשיב סבר שבמועד ההודעה על הזכייה נקשר בינו לבין המערערת חוזה מחייב. הדבר עולה באופן ברור ממכתבו של בן יעקב מיום 31.7.03 בו מצוין כי מבחינתו "העסקה סגורה". ואולם, בחינת התנהלותה של המערערת מלמדת אחרת. כפי שטענה המערערת, מי שניהל את המגעים מטעמה הקפיד לציין לכל אורך המשא ומתן כי טרם נכרת חוזה מחייב. זאת, נוכח הצורך בהסכמה על פרטי העסקה ובאישורם על-ידי הנהלת המערערת. כמו כן, בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים צוין באופן מפורש כי החוזה בין הצדדים ייכרת רק לאחר שיגיעו להסכמה על מכלול התנאים. זאת, לאחר שבטיוטה הראשונה שנערכה על-ידי המשיב נכתב, כי החוזה כבר נכרת עם מתן הודעת הזכייה. המשיב עצמו אף הסכים לתיקון האמור, שהוצע על-ידי המערערת. נכון הדבר, כי גם במקרים בהם קבעו הצדדים להתקשר בחוזה פורמלי עתידי מכיר הדין בקיומה של הסכמה חוזית מוקדמת (ראו, ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 288-286 (1979) (להלן - עניין רבינאי); ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבנייה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 681 (1998)). ואולם, בנסיבות המקרה דנא יש ליתן משקל גם לעובדה כי בין הצדדים הייתה מחלוקת מהותית באשר לחלק מתנאי החוזה. היינו, לא רק שהצדדים הביעו דעתם במפורש כי בכוונתם להתקשר בהמשך בחוזה, אלא שטרם הגיעו להסכמה מלאה בדבר תנאיו של חוזה זה.

10.         מהאמור לעיל עולה, כי בחינה של התנהגות הצדדים מובילה למסקנה לפיה המערערת לא הביעה גמירת דעת להתקשר בחוזה. לעומת זאת, מצא בית המשפט המחוזי כי ניתוח אובייקטיבי של התנהלות הצדדים מלמד כי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה (אודות המבחן האובייקטיבי לגמירת דעת ראו, שלו, בעמ' 174-172 וההפניות שם). כך, ציין בית המשפט המחוזי את הפקדת שיק הערבות שנלווה להצעת המשיב על-ידי המערערת ואת פנייתה לדייר במכתב המעיד על כוונתה למכור את החלקה. הפקדת השיק אכן יכולה הייתה להוות סימן חיצוני לגמירת דעת להתקשר בחוזה. ואולם, בהתחשב בדברים שצוינו בדבר גילויי הדעת של המערערת במהלך המשא ומתן, אינני סבור כי אלו הם פני הדברים. הפקדת שיק ערבות אינה מלמדת בהכרח על רצון להתקשר בחוזה. בנסיבות מסוימות היא יכולה להוות סימן לרצינות מצידו של צד המנהל משא ומתן. בנוסף, יש לזכור כי בענייננו עמדה המערערת על השבת סכום הערבות למשיב, לאחר שלטענתה הופקד השיק בטעות. אף בהודעה שנמסרה לדייר איני רואה סימן מכריע לעניין גמירת הדעת. זאת, נוכח חוסר ההסכמה הברורה בין הצדדים בנוגע לנשיאה בעלויות פינויו, אליה אדרש בהמשך. משכך, סבור אני כי ניתוח אובייקטיבי של התנהלות הצדדים מלמד על היעדר גמירת דעת מצד המערערת. יש לזכור בהקשר זה, כי המבחן האובייקטיבי אינו פועל במנותק מנסיבות העניין. קנה המידה האובייקטיבי בוחן האם צדדים סבירים, בנעליהם של הצדדים למקרה הקונקרטי, היו סבורים כי קיימת גמירת דעת להתקשר בחוזה (ראו, דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 157-156 (1991) (להלן - פרידמן וכהן)). מכל מקום, מקובלת עלי טענת המערערת לפיה ניתוח חומר הראיות מלמד על כך שבזמן אמת לא הייתה הסכמה משותפת של הצדדים לכריתת חוזה. ניתוח אובייקטיבי של האירועים אינו יכול לייחס להם הסכמה בדיעבד (השוו, ע"א 392/80 קדר נ' אתרים בחוף ת"א, חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פ"ד לו(2) 162 (1982)).

11.         נוכח האמור, סבור אני כי יש לראות את הודעת הזכייה כהבעת כוונה מצד המערערת להתקשר בחוזה עם המערער ועל רצונה להתחיל במשא ומתן על תנאי החוזה. אין חולק, כי הכניסה למשא ומתן מטילה חובה מסוימת על המערערת, היא החובה לנהוג בתום לב כלפי המשיב (סעיף 12 לחוק החוזים; ראו גם, פרידמן וכהן, בעמ' 319-311). כך למשל, נראה כי אילו הייתה המערערת מנהלת משא ומתן למכירת החלקה לגורם אחר, או כורתת חוזה עם קונה שלא השתתף במכרז, הייתה מפרה את חובת תום הלב (השוו, ע"א 4850/96 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נב(5) 562 (1998)). זאת, בפרט בשים לב לעובדה שהמערערת הינה גוף מעין-ציבורי, אשר עליה חלים גם כללי המשפט הציבורי (למשל, ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992)). אכן, יש להודות כי התנהלות המערערת במסגרת המשא ומתן אינה חפה מקשיים. ואולם, הסעד שהתבקש על-ידי המשיב היה הצהרה בדבר אכיפת ההסכם אשר לטענתו נכרת עם המערערת. המשיב לא תבע סעד של פיצויים בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. לפיכך, אין מקום לבחון סוגיה זו בהרחבה.

12.         גורם נוסף המוביל לטעמי למסקנה לפיה לא נכרת חוזה במועד ההודעה על הזכייה הוא שבמועד זה לא הגיעו הצדדים להסכמה שפרטיה מסוימים במידה הנדרשת לצורך כריתת חוזה. כפי שתואר לעיל, המודעה שפרסמה המבקשת לא כללה כל חוזה נספח, אלא רק את זיהוי החלקה העומדת למכירה וקביעה כי תימכר "as is". הצעת המשיב כללה רק את המחיר המוצע לרכישת החלקה. כאמור, הצדדים אף הגיעו להסכמה באשר לנשיאה בתשלומי המס הכרוכים בעסקה. לטענת המערערת, באותו מועד עמדו שני נושאים עיקריים במחלוקת בין הצדדים: האחד, תנאי ומועדי התשלום; השני, שאלת הנשיאה בעלויות פינוי הדייר. לשיטת המערערת, מדבר בנושאים מהותיים, אשר בהיעדר הסכמה עליהם לא ניתן לומר שנכרת חוזה. לעומת זאת, המשיב סומך ידיו על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבות העניין ניתן היה להשלים פרטים אלה מכוח הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים והסכמת המשיב במסגרת ההליך. כן טוען המשיב, כי את שאלת מועדי ותנאי התשלום ניתן להשלים מכוח הוראות החוק הרלוונטיות. להלן אתייחס לכל אחד מנושאים אלה לפי סדרם.

13.         בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי תנאי התשלום נמנים על אותם פרטים מהותיים הדרושים לצורך קיומה של מסוימות (ראו, ע"א 471/76 גויטע נ' וייס, פ"ד לא(2) 187 (1977); עניין רבינאי, בעמ' 288). במהלך השנים חל ריכוך מסוים בדרישה זו, כך שבית המשפט היה נכון להכיר בחוזה כמסוים דיו גם במקרים בהם לא פורטו תנאי ומועדי תשלום התמורה (למשל, ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 747-744 (1996); כן ראו, מיגל דויטש "על מסוימות החוזה העסקי" עיוני משפט טז 337 (1991); מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים בישראל" עיוני משפט כט 61-60 (2005)). בענייננו, קבע בית המשפט כי ניתן להשלים את הפרטים הנוגעים למועדי ותנאי התשלום לפי הטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים (טיוטה מיום 14.8.03). אכן, עיון בטיוטה זו מראה כי הצדדים ככל הנראה הגיעו במסגרתה להסכמה בדבר מועדי התשלום. ואולם, לא ניתן לייחס הסכמה זו למועד מסירת הודעת הזכייה, הוא מועד כריתת החוזה לפי פסק הדין. עובר לטיוטה מיום 14.8.03 הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות מהן עולה כי מועדי ותנאי התשלום לא היו מוסכמים על הצדדים מלכתחילה. היינו, בסוגיה זו התנהל משא ומתן בין הצדדים, בסופו הגיעו הם להסכמה. ואולם, העובדה כי משא ומתן בשאלה מהותית זו נערך לאחר הודעת הזכייה מלמדת, כי במועד מתן ההודעה טרם הגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה (השוו, ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, פיסקה 15 לחוות דעתו של השופט פוגלמן (טרם פורסם, 18.7.2010) (להלן - עניין עדני)).  

14.         סוגיה זו הינה בעלת משמעות גם ביחס לטענת המשיב לפיה ניתן להשלים את הסכמת הצדדים בדבר מועד התשלום מכוח חוק. בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי ניתן להשלים את מועד התשלום בהתבסס על סעיף 41 לחוק החוזים. הסעיף קובע בזו הלשון: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". הוראות דומות קיימות אף בסעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק המכר), הרלוונטי אף הוא לענייננו. אכן, בית משפט הנדרש לחוזה בין הצדדים רשאי להשלים פרטים חסרים בחוזה על-ידי השלמה נורמטיבית. בהשלמה מסוג זה יכול בית המשפט להיזקק להסכמת הצדדים עצמם, לנוהג מקובל בין הצדדים, לנוהג כללי ולהוראות חוק. סעיף 41 לחוק החוזים וסעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר קובעים הסדרי ברירת מחדל ביחס למועד תשלום התמורה. ואולם, במקרים בהם הביעו הצדדים כוונה להמשיך ולדון על תנאי מסוים מתנאי החוזה במשא ומתן עתידי, אין מקום להשלים את הסכמתם באמצעות סעיפי ברירת המחדל (ראו, ע"א 530/84 יערות נ' חסון ראובן, עבודות בנייה ופיתוח בע"מ, פ"ד מא(1) 162 (1987); ע"א 416/89 גל אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו(2) 177 (1992); פרידמן וכהן, בעמ' 304-299). בנסיבות המקרה דנא אני סבור כי התנהגות הצדדים מלמדת על הסכמה משתמעת לקבוע הסדר השונה מהוראות הדין ביחס למועדי ותנאי התשלום. הדברים אמורים נוכח שני טעמים. האחד, כי הסכמתם של הצדדים הייתה לנהל משא ומתן על פרטי העסקה. השני, כי בחינת התנהלות הצדדים מלמדת, כי במסגרת המשא ומתן לא אומצו הסדרי ברירת המחדל בדין אלא נקבעו הסדרים שונים (ראו לעניין זה, עניין עדני, פיסקאות 14-13). 

15.         מעבר לאמור, מוצא אני לנכון לציין כי ישנו קושי מסוים בהשלמת חסר בחוזה הנוגע למועד תשלום באמצעות סעיפי ברירת מחדל שתוארו לעיל (סעיף 41 לחוק החוזים וכן סעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר). זאת, שכן השלמת החוזה מתבצעת על-ידי שימוש בסטנדרטים עמומים יחסית, כגון זמן סביר במקרה דנא (לדוגמאות נוספות ראו למשל, סעיף 20(א) לחוק המכר; סעיף 46 לחוק החוזים). זאת, להבדיל מהוראות חוק הקובעות כללי ברירת מחדל המטילים על אחד מהצדדים לחוזה נטל ברור יחסית. כך למשל, סעיף 15 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, מטיל על המוכר את החובה לשאת בתשלום מס שבח, וזאת בהיעדר קביעה אחרת (ראו גם, סעיפים 10(א), 18(א) ו-24 לחוק המכר, המטילים חיובים שונים על המוכר ועל הקונה). השלמת חסר בחוזה באמצעות סעיפי "ברירת מחדל" העושים שימוש בסטנדרט עמום (בין אם במסגרת השלמת פרטים לצורך דרישת המסוימות בכריתה, בין אם במסגרת פרשנות החוזה) מעוררת לשיטתי מספר קשיים. ראשית, השלמת החוזה באמצעות סטנדרט עמום כמו "זמן סביר" מזמינה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו. אף אם ייקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה לפיו התמורה תשולם לאחר זמן סביר, תיתכן מחלוקת באשר לפרשנות מושג זה. להבדיל, כאשר החסר בחוזה מושלם על-ידי הוראת חוק המטילה נטל ברור יחסית על אחד מהצדדים לחוזה, הסיכוי למחלוקת עתידית קטן יותר. מעבר לכך, ייתכנו מקרים בהם לא יובאו בפני בית המשפט די ראיות על מנת לפרש מהו זמן סביר בנסיבות העניין. במקרה כזה, ייתכן שיהא צורך בהליכים נוספים על מנת להשלים את החוזה במלואו.